אבל מעבר לכל התארים והניסיון, ״מחברת החוויות שלי״ נולדה מתוך שאלה אחת שפגשתי שוב ושוב אצל הורים:

איך באמת יודעים מה עובר על הילד, אם כל מה שהוא עונה זה ״כיף״, ״סבבה״ או ״לא זוכר״?

כי הורים רוצים לדעת.

אם היה לו טוב.
אם מישהו הציק לו.
אם הוא למד משהו חדש.
אם משהו העליב אותו.
אם משהו שימח אותו.
ואם יש משהו שהוא שומר בפנים,
אבל עדיין לא יודע איך להגיד בקול.

בעבודה שלי עם ילדים ראיתי שוב ושוב שיש להם עולם פנימי שלם,
אבל לא תמיד יש להם את המילים כדי להסביר אותו.

ילד יכול להרגיש יותר מרק ״שמח״ או ״עצוב״.
הוא יכול להיות מאוכזב, נעלב, מתוסכל, גאה, מבולבל, מתרגש, בודד או מלא תקווה.

אבל אם הוא לא יודע לתת לזה שם, הרבה פעמים הרגש פשוט נשאר בפנים.

וכשהרגש נשאר בפנים, הוא לא תמיד נעלם.
לפעמים הוא הופך לכעס.
לפעמים לבכי.
לפעמים למשפטים שילד מתחיל להאמין על עצמו.
בדיוק מהמקום הזה יצרתי את ״מחברת החוויות שלי״.

מחברת שמייצרת לילדים מרחב בטוח לשיתוף,
ועוזרת להם להוציא אל הדף את האנרגיה שהייתה כלואה בפנים.

דרך כתיבה, ציור, מילים פשוטות ושאלות קטנות,
הילד מתחיל לתרגל משהו חשוב מאוד:
לזהות מה הוא מרגיש.
לתת לזה שם.
לנסח את מה שעבר עליו.
להרחיב את אוצר המילים שלו.
ולשתף את ההורים במה שלא תמיד יוצא בשיחה רגילה.

זו לא עוד מחברת כתיבה.

זו דרך פשוטה לעזור לילדים לדבר רגשות, להבין את עצמם קצת יותר,
ולפתוח בבית שיחות שלא תמיד מצליחות להתחיל בשאלה ישירה.

כי ילד שמקבל מילים למה שהוא מרגיש, מקבל הרבה יותר מדף.

הוא מקבל מקום.

אני מאמינה שכל ילד וכל ילדה יכולים להצליח,
אם רק יסבירו להם בצורה פשוטה,
יבינו את הקשיים שלהם,
יתנו לגיטימציה לרגשות ולתחושות שלהם,
ויראו אותם כמו שהם:
מיוחדים וטובים.

שלך,
רויטל